הרשמו עכשיו אפליקציית שיחור לסמארטפון - לאייפון ולאנדרואיד

היסטוריה

ראשיתה של העיר בשני כפרים, קלן (Cölln) וברלין, שתושביהם ממוצא סלאבי. קלן שכן באזור שבו ממוקם היום אי המוזיאונים, ושמו נזכר בכתובים לראשונה ב-1237. שנה זו נחשבת כשנת הקמתה של העיר, וזאת חרף עדויות ארכיאולוגיות המצביעות על קיומה עוד קודם לכן. שמה של ההתיישבות השנייה, ברלין, שמוקמה על גדות נהר השׁפּרֶה, מוזכר לראשונה במסמך מ-1244. שני היישובים התאחדו ב-1307 ונקראו על שם העיירה הגדולה מבין השתיים – ברלין.
ברלין של ימי הביניים השתרעה בין רובע ניקולאי (Nikolaiviertel) של ימינו לאזור קלן שמעבר לנהר השפרה. במהלך המאה ה-15 החלה שושלת מלכי הוהנצולרן (Hohenzollern) לשלוט בעיר ובמדינת ברנדנבורג. שליטי הוהנצולרן הפכו את ברלין מעיירת דייגים מנומנמת לעיר משגשגת. ב-1701 הוכרז האלקטור פרידריך השלישי, שעד אז החזיק בתואר "הנסיך הבוחר" של ברנדנבורג, כמלך פרידריך הראשון, והוכתר למלכה של פרוסיה (Preußen). עיר מושבו, ברלין, היתה לבירת ממלכת פרוסיה.
על כס המלוכה של פרידריך הראשון עלה ב-1713 בנו, פרידריך וילהלם הראשון, שכּונה "המלך-החייל". בנו הבכור של פרידריך וילהלם ספג מנחת זרועו, ניסה להימלט מאביו ומהממלכה ואף נענש על כך, אך עם מות האב ב-1740 ירש את כסאו והיה לפרידריך השני. מיד עם הכתרתו פתח פרידריך השני במלחמה מול אוסטריה, וכבש את שלזיה. המלחמות שניהל הוכיחו את גאוניותו האסטרטגית (שאף זכתה לתשואותיו של נפוליאון) וצירפו לשמו את התואר "הגדול", תואר הולם למנהיג שהפך את ממלכתו למעצמה רבת-חשיבות במפה הפוליטית של אירופה.
כשפרידריך הגדול נפטר חשוך ילדים תפס את מקומו אחיינו, פרידריך וילהלם השני, ואחריו עלו לשלטון הפרוסי בזה אחר זה פרידריך וילהלם השלישי, שנחל תבוסה לנפוליאון, ופרידריך וילהלם הרביעי, שבמדיניות של שלילת חירויות מבית הנבחרים הקים עליו גם את אחרוני השמרנים בברלין. המהומות שפרצו בעיר, שגוּבּו במהפכת 1848 שיצאה מצרפת לאירופה כולה ולוּבּו בתביעות חברתיות ופוליטיות מצד מעמד הפועלים שגדל, הכריחו אותו להיכנע ולאפשר משטר של מונרכיה חוקתית.
לקראת סוף המאה ה-19 גדלו שטחה של ברלין ואוכלוסייתה, והעיר הפכה למרכז התעבורתי והכלכלי של גרמניה כולה. ב-1861 מינה שליט פרוסיה וילהלם הראשון את "קנצלר הברזל" אוטו פון ביסמרק לראש הממשלה. עשר שנים לאחר מכן איחד ביסמרק את כל מדינות גרמניה, ואִפשר לווילהלם הראשון להכתיר את עצמו כקיסר גרמניה (קייזר, בגרמנית).
אלא שהישות הלאומית החדשה חשה נחותה אל מול שאר מעצמות אירופה – לא היו לה כמעט מושבות ברחבי העולם, וידה היתה על התחתונה במירוץ החימוש מול בריטניה וצרפת. בתקופת הקייזר וילהלם השני, אחרון שליטי שושלת בית הוהנצולרן, היתה גרמניה כולה שרויה בתחושת לאוּמנות שלא באה על סיפוקה.
ביולי 1914 הובילו הרגשות הלאומניים האלה, לצד הרצון להסיח את הדעת מהישגיהן של מפלגות הפועלים בבחירות 1912, לתקיפת צרפת ולפרוץ מלחמת העולם הראשונה. לגרמנים – ובהם יהודים רבים שנשטפו בגל הפטריוטי – הבטיחה התעמולה כי המלחמה תסתיים במהירות ובניצחון מפואר. ב-11 בנובמבר 1918, בתום כארבע שנים עקובות מדם, חתמה גרמניה המובסת על הסכם הפסקת אש משפיל מבחינתה, שנודע כחוזה ורסאי.
קודם חתימת ההסכם פרש הקייזר וילהלם השני מכס המלוכה לטובת משטר רפובליקני-דמוקרטי, והוקמה רפובליקת ויימאר שבירתה ברלין. המשטר החדש סבל מחוסר יציבות כרוני – כוחות שונים (קומוניסטיים ופשיסטיים) פעלו להפלתו, והאלימות הפוליטית שגשגה. במקביל, ובמשך השנים שלאחר המלחמה, סבלה האוכלוסייה ממשבר כלכלי קשה, שנבע בין השאר מהפיצויים הכבדים שנדרשה גרמניה לשלם כחלק מהסכם ורסאי.
למרות האי-יציבות הפוליטית, ואולי דווקא בגללה, ידעה ברלין שגשוג תרבותי בשנות ה-20 של המאה ה-20: קברטים חצופים עלו על במות העיר, קמה תנועת הבאוהאוס בעיצוב ובאדריכלות והתפתחו זרמים שונים באמנות האוונגרד.
הניסוי הדמוקרטי של רפובליקת ויימאר הסתיים ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון בבחירות דמוקרטיות. ברלין הפכה לבירת הרייך השלישי בראשות הפיהרר אדולף היטלר, שהבטיח להמוני העם כי יחזיר לגרמניה את כבודה שהושפל במלחמת העולם הראשונה. השלטון הנאציונל סוציאליסטי לא נטה לעיר חיבה רבה, משום שהתגוררו בה שליש מיהודי גרמניה לצד אינטלקטואלים רבים שהתנגדו למפלגה.
אולימפיאדת ברלין שנערכה ב-1936 הפכה למפגן תעמולה נאצי, שטיפח את השאיפות האימפריאליסטיות של הפיהרר ואת תורת הגזע שהזינה אותן. לקראת האולימפיאדה הקימו הנאצים את מחנה זקסנהאוזן, שאליו נשלח כל מי שהיה עשוי להעביר ביקורת על המשטר בעיצומו של אירוע הספורט הבינלאומי. את החגיגה קלקל האצן האמריקאי השחור ג'סי אוונס, שזכה באולימפיאדה בארבע מדליות זהב.
השלטון הנאצי תכנן להרוס את ברלין ולהקים במקומה את גרמאניה – עיר חדשה שתשמש בירת העולם של אימפריית הרייך השלישי. יישומו של החזון האימפריאליסטי החל עם פלישתה של גרמניה לפולין בראשית ספטמבר 1939 ופרוץ מלחמת העולם השנייה. במשך שש שנים זרעה המלחמה חורבן באירופה כולה, ובשיאה הוצאה לפועל תוכנית הפתרון הסופי ל"בעיית יהודי אירופה" שהגו ראשי הנאצים בעיירה הפסטורלית ואנזה, לא הרחק מברלין שבה פעלו כל העת המטות המרכזיים שלהם. בזמן שביצע את פשעיו המחרידים ברחבי אירופה, הותיר המשטר הנאצי גם בבירתו תל חורבות: מהתוכנית להקמת גרמאניה בירת הרייך נותרה עיר הרוסה עד היסוד, בעקבות הפצצות בעלות הברית. הקרב נגד הצבא האדום, שכבש ושחרר את ברלין במאי 1945, נעץ את המסמר האחרון בפני העיר שקדמו למלחמה. האנדרטאות הרבות שנבנו מאז ברחבי ברלין הן עדוּת חיה לזוועות שחולל המשטר הנאצי גם בעיר שהיתה בירתו.
ב-8 במאי 1945 נכנעה גרמניה הנאצית, ובכתב הכניעה הוענקה השליטה בגרמניה למועצה משותפת של בעלות הברית. ברלין ההרוסה, שהיתה בתוך אזור הכיבוש הסובייטי, הפכה מעתה כלי משחק סמלי וחשוב במאבק הכוחות הגלובלי, ובעיקר בזה שבין שתי מעצמות-העל של אותה התקופה, ברית המועצות וארצות הברית. בוועידת פוטסדאם שנערכה ביולי 1945 הוחלט לחלק את ברלין לארבעה אזורי כיבוש תחת שלטונן של ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת. הוועידה אף אישרה את העמדת ראשי המשטר הנאצי למשפט כאחראים לפשעי מלחמה. ברית המועצות הציעה להקים את בית הדין בבירה שכבשה, אך בעלות הברית האחרות העדיפו את נירנברג שבשליטת האמריקאים על פני ברלין, כעיר שבה תיערך סדרת המשפטים ההיסטורית בין נובמבר 1945 לאוקטובר 1946.
השנים שלאחר מכן, שנודעו כתקופת המלחמה הקרה, הציבו את מערב העיר כמוקד סכסוך בין הגוש הסובייטי לגוש המערבי, ואת תושבי ברלין כשבויים בידי האינטרסים של המעצמות הזרות. ב-26 ביוני 1948 הטילו הרוסים סגר יבשתי סביב חֶצייה המערבי של ברלין, ואת מצרכי היסוד לתושבים הנצורים סיפקו מטוסי מעצמות המערב.
לאחר שהסתיים המצור, ב-11 במאי 1949, חולקה גרמניה לשתי רפובליקות נפרדות: הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית שבירתה בון) והרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה (גרמניה המזרחית שבירתה ברלין המזרחית). בגרמניה המערבית נכח צבא ארצות הברית שהגביל את ריבונותה, ואילו גרמניה המזרחית, שהוקמה בחסות הסובייטים, קיבלה צביון קומוניסטי והוראות ממוסקבה. ברלין המערבית שגשגה באופן יחסי בהשפעת נותנת החסות האמריקאית, בעוד מזרח העיר שקע במצוקה כלכלית קשה שגרמה לעריקת אלפי פליטים לצד המערבי.
משנכשלו ניסיונות המעצמות למציאת פשרה ופתרונות להחרפת הפערים, הסלים המאבק הבין-גושי. ב-13 באוגוסט 1961 הציבו שלטונות גרמניה המזרחית, שהיו תחת שליטה קומוניסטית סובייטית, חומה סביב האזור המערבי של ברלין, כדי למנוע מתושבי מזרח העיר לעבור למערב העיר. החומה הפרידה בין שני חלקי העיר במשך יותר מ-28 שנים והפכה לסמל החשוב ביותר של המלחמה הקרה. היא הפרידה בין בני משפחה, מנעה מקורות פרנסה, שללה חופש תנועה ויצירה והטילה אימה ופחד. לאחר הקמת החומה ניסו אלפי תושבים להימלט ממזרח גרמניה למערבה. כ-135 מהם נורו למוות על ידי משמר הגבול המזרח-גרמני. אחרים נתפסו ונידונו למאסר. במהלך ניסיונות הבריחה הפגינו תושבי מזרח ברלין תושייה וכושר המצאה: אחדים חפרו מנהרות תת-קרקעיות, אחרים הפכו כלי רכב למקומות מסתור, ויש שבנו ערכות צלילה תוצרת בית לצד סירות וכלי תעופה מאולתרים.
ב-1985 ניטעה תקווה חדשה בקרב תושבי מזרח ברלין, עם התמנותו של מיכאיל גורבצ'וב למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות והחלתו בשוּרה של צעדים רפורמיסטיים. האופוזיציה המזרח-גרמנית, שראתה בכך פתח אפשרי להשפעה חיובית על המשטר בארצה ותקווה לאיחודה המיוחל של גרמניה, החלה לצבור תומכים ולתבוע פתיחוּת וחירות. הביקורת על המשטר הקומוניסטי החלה לצאת לאור, והתבטאה בין היתר ביצירה אמנותית, בעלונים מחתרתיים ובפעילויות למען איכות הסביבה. בקיץ 1989 התקיימו הפגנות מחאה המוניות, שבהן תבעו התושבים חופש תנועה וביטוי.
בתגובה להפגנות הודיעה הנהגת מזרח גרמניה כי תשקול להסיר חלק מההגבלות על האוכלוסייה. ב-9 בנובמבר 1989 מסר בטעות אחד מדוברי המשטר כי מעברי הגבול של חומת ברלין ייפתחו לתנועה חופשית. אומנם כוונתו היתה שהמשטר רק שוקל להנהיג רפורמה בתחום, אך די היה בהודעתו כדי שבתוך דקות יגדשו אלפי מזרח ברלינאים את מעברי הגבול וירשמו את היום ההוא בדפי ההיסטוריה כיום נפילת החומה. בנקודות מבודדות החלו עוד באותו הלילה תושבים להכות בחומה עם פטישיהם, אך החומה פורקה לבסוף בצורה מסודרת ורק חלקים סמליים ממנה נותרו על כנם עד היום.
כשנה לאחר נפילת החומה, ב-3 באוקטובר 1990, התאחדו שתי הגרמניות למדינה אחת שבירתה היא ברלין. לאחר שהתאוששה העיר משיכרון חגיגות האיחוד, החלה בתנופת בנייה נמרצת. זו כללה עיסוק אובססיבי בהנצחת עברה, לצד פיתוח של אזורים שהיו קודם לכן שטחי הפקר בין שני חלקי העיר.
לאחר האיחוד צנחו מחירי הדירות בשכונות מזרח העיר, בשל נטישת תושביהן למערב גרמניה. את מקומם תפסו סטודנטים, אמנים ופולשים למיניהם שניצלו את המרחב החדש ונהרו אליו בהמוניהם. בעקבות תחלופת האוכלוסייה הוקמו באזורים המזרחיים ברים ומועדונים, ומרכז הכובד של העשייה האמנותית הצעירה עבר מזרחה: ראשית לרובע מיטה, ולאחר מכן לשכונת פרנצלאוור ברג.
בשנים שחלפו מאז משכו האזורים המזרחיים הללו משקיעים, והשכונות עברו תהליך ג'נטריפיקציה (חדירת אוכלוסייה יציבה יחסית לסביבת הדיור החלשה) מואץ. כיום קשה למצוא בהן מרכזים של אמנים אלטרנטיביים מזי רעב. עם זאת יש בהן לא מעט גלריות וחנויות של מעצבים צעירים, לצד מרכזים מסחריים ומטות של חברות בינלאומיות. מוקד האמנות הצעירה והסטודנטיאליוּת מצוי כיום בשכונות כמו פרידריכסהיין המזרחית וגם בשכונות המערב, ובעיקר באזור המכונה קרויצקלן (Kreuzkölln), השכונה שבין דרום-מזרח קרויצברג וצפון נויקלן (Neukölln).
למרות השיפור שחל במצבה הכלכלי של העיר, ברלין עדיין גוררת את מצוקות העבר: היא סובלת מבעיות קשות של אבטלה ועוני, וממחסור בתקציב לשיקום כל שנהרס במהלך ההיסטוריה הסוערת שלה. אך לצד הקשיים, ואולי בגללם, ברלין של היום היא אחד המקומות המרתקים ביותר בעולם: עיר דינמית ותוססת שממשיכה להשתנות ולחפש את דרכה כל העת.
 
 
 
טיפים
כרטיס Berlin Welcome Card מצמצם את עלויות הטיול בעיר ואפשר לרכוש אותו בדוכני...
במקום מתקיימים סיורים באנגלית בימי שבת וראשון בשעה 14:30. הסיור קשה מאד...
לא מזמן נחנך Park am Gliesdreieck בשכונת קרויצברג. הפארק ממוקם על צומת...