הרשמו עכשיו אפליקציית שיחור לסמארטפון - לאייפון ולאנדרואיד

היסטוריה

האזכור ההיסטורי הראשון של העיר הוא מהמאה הראשונה לספירה, אז הקימו כאן הרומאים מחנה צבאי בשם Vindobona על מנת לסמן את גבולה הצפוני של האימפריה. במאה הרביעית הגיעה לכאן הבשורה הנוצרית, ובמאה החמישית נחרב האזור בשריפה שנגרמה כנראה עקב פלישה של שבטים ברבריים. לא הרבה ידוע על גורל האזור עד שנת 955, אז הנחיל המלך הגרמני אוטו הראשון מפלה קשה להונגרים, ו -21 שנה לאחר מכן מינה יורשו את הנסיך ליאופולד לבית באבנברג (Babenberg) למושל על חבל אוסטריה. 
בשנת 1156 החליט היינריך השני לבית באבנברג להפוך את האזור השלו למקום מגוריו, מה שגרר מעין תנופת פיתוח: בשנת 1158 החלה בניית מנזר,Sankt Maria zu den Schotten  שנחשב כיום למנזר העתיק ביותר בווינה. מכאן ואילך דרכה של ההתיישבות הקטנה להפוך לעיר הייתה קצרה, בשנת 1200 הוחל בבניית חומת מגן מסביב לעיר, שקבעה את גבולותיה של וינה עד למאה ה -19. מיקומה על גדות הדנובה הפך את וינה לנקודת מעבר חשובה לסחורות והביא לשגשוג תרבותי וכלכלי שהתבטא גם בבניית כנסיות ומנזרים, בהם קתדרלת סן סטפן וכנסיית סן מיכאל. 
שלטון הבבנבורגים הסתיים בשנת 1246, כשפרידריך השני נהרג בקרב נגד ההונגרים מבלי להשאיר אחריו יורש. ב -1278 עברה העיר לשלטון של בית הבסבורג שרבים משליטיו נשאו בשני תארים: מלכי אוסטריה וקיסרי האימפריה הרומית הקדושה. 
ראשית תקופת השלטון ההבסבורגי בווינה אופיינה בחיכוכים עם אזרחי העיר והתמודדות עם קשיים כלכליים ועם המגיפה השחורה של 1349. עלייתו לשלטון של רודולף הרביעי ב -1358 סימנה נקודת מפנה חשובה. עם ייסוד אוניברסיטת וינה הפכה העיר למוקד אינטלקטואלי חשוב והעיצוב מחדש של כנסיית סן סטפן סימן את עליית קרנה של האדריכלות הגותית המפוארת שתהפוך לסגנון הבנייה הדומיננטי בעיר עד המאה ה -16. 
במהלך המאה ה -15 חוותה האימפריה האוסטרית כולה, ווינה בפרט, כמה מהפכות פוליטיות. בין השנים 1485-1490 נכבשה על ידי המלך ההונגרי מתיאס, וב -1490 חזרה לשליטתו של פרידריך השלישי מבית הבסבורג. הלה התברך בכישרון פוליטי רב ערך – היכולת לחתן את צאצאיו עם נשים בעלות קרקעות מצמרת האצולה האירופאית. מקסימיליאן, בנו של פרדריך השלישי, נשא לאישה את מריה מבורגנדי שממלכתה השתרעה מצרפת עד להולנד. הוא בתורו השיא את פיליפ, בנו הבכור, לנסיכת ספרד. בנו של פיליפ, קארל החמישי, לא הצליח להתמודד עם השטחים הרבים שירש והעביר את השליטה בהם לאחיו הצעיר פרדיננד, שירש בעזרת נישואיו שלו גם את הונגריה ובוהמיה. 
שמירה על אימפריה כה גדולה אינה משימה פשוטה, ובשנת 1529 הטיל הצבא העותומאני העצום (150,000 חיילים) מצור על וינה. למרות שהעיר לא נכבשה, למצור הייתה השפעה ארוכת טווח על אופייה התרבותי והארכיטקטוני של וינה. כפועל יוצא של התקיפה, החלו בשנת 1530 בעבודות שיפוץ ובניה מחדש של חומות העיר המיושנות, שנמשכו כמה עשרות שנים. מלבד האיום העותומאני, פרדיננד הראשון, שהיה קתולי אדוק, חשש מאד גם מפני רפורמציה דתית, שכן התנועה הפרוטסטנטית החלה להתחזק ברחבי אירופה. הוא הזמין לווינה את הישועים, שנחשבו למיסיונרים ומחנכים מיומנים. בני המסדר הקימו מכללות, ולאחר מכן אף הוסמכו לנהל את האוניברסיטה. כפועל יוצא מפעילותם של הישועים, שהשתמשו בתיאטרון ככלי מיסיונרי, התפתחה אצל הווינאים משיכה עזה לאמנויות הבמה. 
בשנת 1683, ארבע שנים אחרי מגפת דבר שחיסלה שליש מאוכלוסיית העיר, מצאה עצמה וינה תחת מתקפה עותומאני שניה. אחרי מצור של חודשיים, מיקדו התורכים את מתקפתם על אחד מ -12 המבצרים שעטרו את חומת העיר, אולם מתקפתם נבלמה ממקור לא צפוי כשמלך פולין ונסיך גרמניה פשטו מן הגבעות והנחילו להם תבוסה מוחלטת. מאוחר יותר התיכו הווינאים את התותחים שהשאירו אחריהם העותומאנים כדי לייצר את הפעמון לכנסיית סטפן הקדוש (הפעמון נופץ במהלך הפגזה במלחמת העולם השנייה). 
גירוש העותומאנים הביא עמו תקופה של שגשוג ורווחה כלכלית, כשההבסבורגים מתחרים בחצר המלוכה הצרפתי בשפע ובמותרות, והאופרה, שהובאה מאיטליה במאה ה -17, הפכה למוקד עניין מרכזי בחוגי החצר. הפעילות האורבנית התרכזה סביב מוקדים דתיים או סביב חצרות הקיסרות, כנסיות חדשות נבנו ולארמון הופבורג התווסף בית קיץ מרשים בפרוורי העיר – ארמון שנבורן. שגשוג הבנייה נמשך אל תוך המאה ה -17, מראה העיר עבר שינויים מרחיקי לכת, רבים מהם תחת פיקוחם של יוהאן ברנהרט פון ארלאך ויוהאן לוקאס פון הילדרברנדט, הארכיטקטים המובילים של התקופה ואמני הבארוק. ראשית המאה ה -17 התאפיינה גם בפיתוח של האזורים המיושבים שמסביב לעיר. חלק גדול מהאדמות לאורך הדנובה היו בבעלות הכמורה, המנזרים ששכנו בהם התמחו בענפי ייצור שונים כגון יין ומשי, הפריחה הכלכלית של התקופה הביאה לתקופה של פיתוח ובנייה גם באזורים אלה. 
המלחמה על הכתר הספרדי (1714-1701) הותירה את הקיסר קארל השישי עם חלק קטן בלבד מהשטחים הספרדיים שהיו בשליטה ההבסבורגית. הוא התרכז בשמירה על שאר האימפריה – דבר שהיווה בעיה משום שלא היו לו יורשים זכרים. לבסוף הצליח להשיג את חתימת המנהיגים האירופאים על היתר שאיפשר לנשים לרשת את הכתר. בתו, מריה תרזה, הומלכה בשנת 1740 והייתה האישה היחידה בשושלת. לאחר עשור של הרפתקאות צבאיות כושלות, במהלכן איבדה את מרבית הפרובינציות האיטלקיות ואת פרובינציית שלזיה, התרכזה מריה בביסוס מעמדה וברפורמה חברתית כוללת. היא החילה חוק חינוך בסיסי חובה, פתחה 500 בתי ספר חדשים וייסדה מוסדות להכשרה מקצועית. היא נחשבה לפטרונית של האמנות והיה לה עניין רב במוזיקה, היא אף הזמינה את ילד הפלא מוצארט לנגן לפניה כשהיה בן 6. 
בנה, הקיסר יוזף השני, ירש אותה ב -1780 ונחשב לשליט נאור אף יותר ממנה. הוא התיר את פעילותן של דתות נוספות חוץ מהדת הקתולית, וביקש לנתץ את בידולן של הקהילות הדתיות הנזיריות שדגלו בחיים של תפילה. הוא שם לו למטרה לשפר את שירותי הדת הניתנים לקהילה ובשם כך סגר מעל ל -700 מנזרים וכנסיות. עקב כך בניינים ואתרים רבים, במיוחד בתוך תחומי העיר, התפנו והוסבו לשימושים אחרים. אחד הפרויקטים הגדולים לשיפור פני העיר היה העתקת מיקומם של בתי הקברות הרבים ששכנו בתוך אזורי מגורים לאזורים מאוכלסים פחות. הקיסר אפילו ציווה על קבורה בארונות רב פעמיים – כאלה בעלי פתחים בתחתיתם שגופות המתים היו נופלות מהם אל תוך קבר משותף, אולם רעיון זה עורר את חמתם של תושבי הווינאים והוא נאלץ לבטל את הפקודה. 
המהפכה הצרפתית והוצאתה להורג של מרי אנטואנט (אחת מ -16 ילדיה של מריה תרזה הפורייה), הציבה אתגר קשה בפני ההבסבורגים וגרמה, בין היתר, לריאקציה חזקה נגד הליברליזם הנאור. אולם הסכנה האמתית איתה נאלצה אוסטריה להתמודד הייתה נפוליאון בונפרטה וצבאו שכבשו את וינה ב -1805 ועזבו אותה ב -1809, כשהם משאירים אחריהם חומות מנותצות ועיר נטולת הגנה. שלא כמו בעבר, הפעם לוותה המלחמה בעול כלכלי שגרם לנפילת המטבע האוסטרי בשנת 1811. נקודת האור היחידה בתקופה של משבר כלכלי הייתה הקונגרס של וינה, שהתכנס בשנים 1815-1814 לאחר תבוסתו הסופית של נפוליאון. תחת הנהגתו של הקנצלר האוסטרי קלמנס מטריך, ארגן הקונגרס מחדש את מפת אירופה והקצה לאוסטריה שטחים רבי ערך. 
השנים שבין הקונגרס של וינה, לאביב העמים של 1848 היו שנות שלום ושלווה שאופיינו בפריחה תרבותית מחד והתפוררות פיזית של העיר מאידך . מבחינה אמנותית, מוכרת תקופה זו בשם Biedermeier – בה צמחו מלחינים כבטהובן, שוברט ושטראוס, עלתה קרנו של ריקוד הוואלס וכותבי פרוזה ותיאטרון הפכו פופולריים. הארכיטקטורה של התקופה אופיינה דווקא בחזרה לפשטות, דגש רב הושם על עיצוב פנים ופריטי ריהוט מושקעים. בו בזמן המהפכה התעשייתית והאורבניזציה המואצת הביאו ליישוב יתר של העיר והדגישו את הצורך ההולך וגובר בחידוש התשתיות העירוניות הישנות. מגפת הכולרה שתקפה את וינה בשנים 1832-1831 מיוחסת, למשל, לתשתית הלקויה של מערכת המים העירונית. המהפכה התעשייתית בישרה גם את בואן של ספינות הקיטור לנהר הדנובה ושל מערכות רכבת מתקדמות. 
"אביב העמים" של שנת 1848 – המהפכה נגד הסדר הישן שסחפה את כל אירופה – ביטאה שאיפות לשלטון קונסטיטוציוני ותסכול רב מהשפל הכלכלי. אוסטריה הייתה תחת שלטונו של הקיסר פרדיננד הראשון שנמלט מהבירה כששמע שאנשי וינה צועדים לעבר הארמון. קלמנס מטרניך, שנתפס בצדק כאחראי לרבים מצעדי הדיכוי הפוליטי, אולץ להתפטר ושר המלחמה הוצא להורג, בטרם הצבא האוסטרי התערב וכפה בברוטליות את המשכה של המונרכיה האבסולוטית. פרדיננד פרש והשאיר את הכתר לאחיינו בן ה -18, פרנץ יוזף. הישגיה המעטים של המהפכה התבטאו, מבחינה עירונית, בחלוקה מחדש של אדמות העיר ובהעברת הסמכות השיפוטית מבעלי האדמות למוסדות השלטון. בשנת 1850 יצאה לדרך הרחבה משמעותית של העיר כששטחי הפרברים אוחדו סופסוף עם השטח שבתוך החומות והעיר כולה חולקה למחוזות. בשנת 1857 הורה פרנץ יוזף על הריסת הביצורים הישנים ומכירת האדמות שסביבן לדיירים פרטיים על מנת לממן בניית מבנים ציבוריים. התוצאה הייתה הרינגשטראסה (Ringstrasse) – שדרה רחבה המקיפה את העיר העתיקה שלאורכה שוכנים מבני ציבור, מוזיאונים , הפרלמנט, התיאטרון הלאומי, האוניברסיטה החדשה והבורסה לניירות ערך. עד שנות השבעים של המאה ה -19 השטחים שמסביב לשדרה המשיכו לשמש למטרות צבאיות כגון אימונים וצעדות, רק משנבנה בית העירייה החדש (שמשמש את העירייה עד היום) הושלם המהפך העירוני. 
בשנת 1861 נאלץ פרנץ יוזף להסכים להעניק כמה חירויות פוליטיות, כולל בחירות לפרלמנט. אולם זכות ההצבעה הוגבלה בפועל לעשירי האוכלוסייה – אלה ששילמו סכומי מס גבוהים. שינוי בדרישות לסכומי המס בשנת 1885 הביא להרחבת זכות ההצבעה גם למעמד הבינוני. רק בשנת 1907 נפתחה זכות ההצבעה לכלל גברי העיר ובשנת 1919 הותרה זכות הצבעה לנשים. השינוי בצורת השלטון העירוני אפשר לעירייה להתחיל בשינויים ארגוניים משמעותיים שהתבטאו בהפרטת השירותים הציבוריים והרחבתם: העיר חוברה למערכת חשמל ואספקת המים הלקויה שודרגה משמעותית כשמערכת להובלת מים מהרי האלפים יצאה אל הפועל. בין השנים 1875-1869 יצא לפועל פרויקט "תעלת הדנובה" ששינה לחלוטין את פני העיר. תעלה בצורת חצי ירח שנחפרה מנהר הדנובה למרכז העיר הקלה על המסחר עם הספינות ששטו על הנהר והביא לשגשוג כלכלי של האזורים הסמוכים לתעלה.
הרחבת שטחי העיר, הזינוק במספר התושבים והתיעוש יצרו צורך במערכת תחבורה ציבורית. ולמרות שקרונות הטראם הראשונים (שנעו בעזרת סוסים) באו לענות על צורך תרבותי דווקא – הרצון לחשוף את האוכלוסייה לנופים המקיפים את העיר – הקדמה הטכנולוגית אפשרה את בנייתה של מערכת רכבות עירונית שחיברה בין מרכז העיר לפרווריה. הטראם של וינה הונע בעזרת קיטור בשנותיו הראשונות, ובשנת 1900 הוסב למערכת הפעלה חשמלית. 
שרשרת הבריתות המורכבת ששימרה את השלום באירופה ניתקה בסרייבו ביוני 1914, בעקבות בחייו של אחיינו של הקיסר, יורש העצר פרנץ פרדיננד. אוסטרו-הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה והדבר הצית את מלחמת העולם הראשונה. פרנץ יוזף מת בעיצומה של המלחמה ויורשו, קארל הראשון, ויתר על הכתר עם סיומה בשנת 1918. בכך בא לקיצו השלטון ההבסבורגי בן 640 השנים ונולדה הרפובליקה האוסטרית. וינה, שהייתה עד פרוץ המלחמה בירתה המעטירה של אימפריה מפוארת, הפכה להיות עיר בירה של מדינה קטנה למדי. למרות שהמלחמה לא הגיעה לפאתי העיר, אזרחי וינה נותקו מאספקה במהלכה וסבלו חרפת רעב. 
חלוקת הגבולות המחודשת יצרה מצב בו כל אזרח שלישי של המדינה החדשה חי בעיר הבירה. הבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו באוסטריה בשנת 1919 העלו לשלטון את הסוציאל-דמוקרטים. בשנת 1921 הפכה וינה לפרובינציה בפני עצמה, דבר זה הדגיש את השוני בין "וינה האדומה" – מרכז כוח סוציאליסטי תחת שלטון סוציאל-דמוקרטי – לבין שאר המדינה, שנשלטה בידי התנועה הנוצרית-סוציאלית השמרנית. עד תחילת שנות השלושים של המאה העשרים, וינה היוותה דוגמא ומופת לשלטון מוניצפאלי ברוח הסוציאל-דמוקרטיה. הדגש המרכזי היה על דיור: כ -200 אלף תושבים זכו לבתים חדשים ומודרניים, עם מערכות סניטציה, שטחים ירוקים ואפילו אזורי פנאי ציבוריים. 
אולם מתיחות פוליטית בין ימין לשמאל באוסטריה, כמו גם שפל כלכלי עולמי, יצרו קרקע פורייה לכפייה של משטר נוקשה על ידי הקנצלר השמרני, אנגלברט דולפוס. כשראשי הפרלמנט התפטרו במהלך ויכוח פוליטי בשנת 1933, הכריז הקנצלר בעל הנטייה האנטי דמוקרטית שהפרלמנט השעה את עצמו וסיים את עידן הדמוקרטיה הפרלמנטרית באוסטריה. הסוציאל דמוקרטים התקוממו בשנת 1934, אולם תומכיהם הובסו במהלכה של מלחמת אזרחים בת שלושה ימים. 
בשנת 1938 אוסטריה מצאה את עצמה בין איטליה הפאשיסטית לגרמניה הנאצית. במרץ של אותה שנה נעו כוחות גרמניים לתוך אוסטריה, מבלי שנתקלו בהתנגדות. אוסטריה הפכה להיות חלק מגרמניה הגדולה במהלך שנקרא "הסיפוח" Anschluß)) וזכה לתמיכתם של האוסטרים שהיו ממורמרים על כך שאיחוד כזה נאסר לאחר מלחמת העולם הראשונה. הסיפוח נתן לגיטימציה חוקית לאנטישמיות שהייתה נפוצה בקרב האומה האוסטרית. זכויותיהם האזרחיות של 195 אלף יהודי אוסטריה (90 אחוז מהם התגוררו בווינה) נשללו והם סבלו מהתנכלויות אלימות שהגיעו לשיאן בנובמבר 1938 – ליל הבדולח. כ -130 אלף יהודים – ביניהם זיגמונד פרויד – ברחו מאוסטריה במהלך אותה שנה, מתוך 65 אלף שבחרו להישאר, כמעט כולם נשלחו למחנות המוות ורק 3,000 מהם נותרו בחיים אחרי המלחמה. 
כמיליון אוסטרים שירתו בצבא הגרמני, וכרבע מהם לא שבו לביתם. משנת 1943 וינה הייתה בטווח האש וסבלה מהפגזות בלתי פוסקות, כרבע מבתי העיר נהרסו. ב -11 באפריל 1945 הצבא האדום נכנס לעיר. באפריל של אותה שנה אוסטריה הוכרזה כמדינה עצמאית, אולם בפועל בנות הברית, ארה"ב, בריה"מ, בריטניה וצרפת, סירבו להכיר בחלוקת השטחים של המשטר הנאצי וחילקו את המדינה מחדש לארבעה אזורים תחת שליטתם. אוסטריה כולה, ווינה בפרט, היו במצב של הרס וחורבן וכספי תכנית מרשל הוזרמו בעיקר לשיקום הנזק ולכינון תכניות רווחה שיסייעו לצעירים ולזקנים. 
במאי 1955 אושרה האמנה האוסטרית, ובעלות הברית נסוגו מהמדינה. מאז נהנית אוסטריה ממעמדה כמדינה ניטרלית, ובימי המלחמה הקרה נפגשו כאן לעיתים קרובות מנהיגי המזרח והמערב כדי ליישב את חילוקי הדעות ביניהם. נפילת הקומוניזם הביאה לנהירה של מזרח-אירופאים שמהווים כחמישית מאוכלוסיית וינה כיום. למרות שאוסטריה מוגדרת כמדינה ניטרלית, נטיית הלב של תושביה לכיוון הימין הקיצוני לא שככה. מפלגת החירות האוסטרית, בהנהגתו של יורג היידר, לקחה חלק פעיל בחיים הפוליטיים במדינה, ואף נכללה בממשלה בשנת 2000. ההקצנה זיכתה את אוסטריה בגינויים וסנקציות בינלאומיים (שבוטלו אחרי חודשים בודדים). הלחץ אמנם הביא את הפרלמנט האוסטרי לחתום על מסמך שמכיר באחריותה של אוסטריה לפשעי המשטר הנאצי, אולם הימין הקיצוני שוב זכה להצלחה בבחירות בשנת 2002. הפעם הכללתו של היידר בממשלה לא נתקלה במחאה בינלאומית. למרות מותו הסנסציוני של היידר בתאונת דרכים בשנת 2008, והגילויים כי למרות עמדותיו הקיצוניות היה הומוסקסואל, הימין הקיצוני באוסטריה נהנה מתמיכה יציבה יחסית גם היום. 
 
 
 
 
 
 
טיפים
מדי קיץ בחודשים יולי-אוגוסט מתקיים פסטיבל אוכל בינלאומי ברחבת העירייה (Rathausplatz)...
הר Kahlenberg מהווה נקודת תצפית טובה ויפה על כל העיר. תוכלו להגיע לשם עם...
Gürtel Nightwalk הוא איזור פאבים שנבנה בתוך תחנת רכבת ישנה. כל פאב...