הרשמו עכשיו אפליקציית שיחור לסמארטפון - לאייפון ולאנדרואיד

מפגשים מהסוג התרבותי – בראסרי מפורסמים בפריז

הסורבון והלובר הם אמנם מוסדות ההשכלה והתרבות המוכרים של פריז, אבל העיר חבה חלק ניכר מההילה התרבותית שלה דווקא לבתי הקפה והבראסרי. חלק מהם היו חביבים במיוחד על אמנים, סופרים ואנשי תרבות שנהגו ליצור בהם, לכתוב ובעיקר לשתות לשכרה ולנהל דיונים מרתקים זה עם זו
מאת: , 2.09.2012
בראשית המאה ה-20' פריז הייתה ה-מקום להיות בו אם היית אמן, סופר או פילוסוף לעת מצוא. חבורה נכבדה של אנשי רוח ואמנים התגוררה בפריז, יצרה בפריז וחגגה בפריז. כמו ישראלים בדרום אמריקה, גם אנשי הרוח הפריזאים נהגו לנוע בגלים ואם מי מהם פקד בית קפה מסוים, כולם נהו אחריו. ארנסט המינגווי, כך נראה, היה לקוח קבוע בכל בתי הקפה של פריז, אבל עמו שתו פיקאסו, הנרי מילר, סקוט פיצג'רלד, הנרי ג'יימס ועוד רבים וגאונים אחרים. הרשימה שלפניכם ממפה את הבראסרי המפורסמים של פריז, אותם מוסדות שאמנם מגישים תפריט אוכל מלא, אבל ניתן בהחלט לשבת בהם רק לקפה, מאפה או כוס יין - סביר מאד להניח שזה גם מה שעשו רוב המפורסמים שמוזכרים בכתבה, שכן אחרי הכל רובם ככולם היו אמנים מיוסרים וחסרי פרוטה. אז אם אתם מעוניינים ללגום את כוס היין שלכם בצלם של ענקי תרבות או שאתם מקווים שההשראה תדבק בכם וגם אתם תכתבו בפריז את הרומן הגדול הבא, אל תפספסו אף אחד מהם. 
 

 
Les Deux Magots – אחד משני בתי הקפה הכי מפורסמים בפריז. כאן ישבו קאמי, סארטר, דה בובואר, פיקאסו והמינגווי, כמובן. סארטר וסימון דה בובואר נהגו לבוא לכאן בצוותא לשתות את הקפה של הבוקר, אבל אחר כך פרשו איש ואישה לשולחנו/ה ובילו את היום בכתיבה, פטפוט ופיזור ניחוחות אינטלקטואלים לכל עבר. בימי מלחמת העולם השנייה התנהלו כאן גם ויכוחים פוליטיים-אקזיסטנציאליסטים לוהטים בין קאמי, ג'יימס ג'ויס, ברטולד ברכט ואחרים. כך נוצרה ההילה האינטלקטואלית של אזור סן-ג'רמן. בית הקפה הפך לכזה מוסד, שבשנת 1933 התחיל לחלק פרס ספרותי משל עצמו (מאז נוסף גם פרס ליצירה ספרותית שעוסקת במוזיקה ופרס נוסף ליצירה שאינה ספרותית, בקיצור מעצמת פרסים). גם היום מגיעים לכאן אינטלקטואלים ואמנים מקומיים בהמוניהם, אם כי הקסם של המקום נעוץ בעיקר בשילוב המעניין בינם לבין התיירים הסקרנים והמטרוניות הפריזאיות, החמושות במעילי פרווה ובסיגריה דקה, שלוגמות את המשקה שלהן בכובד ראש ואינן מחייכות לעולם. התפריט לא השתנה הרבה מאז שנות ה-20' וכולל מנות ביסטרו קלאסיות במחירים אופייניים. הקפה סביר, השוקו החם טוב מאד. 
 
Café de Flore – יריבו ההיסטורי הוותיק של Les Deux Magots. אותה חבורת אינטלקטואלים ידועה לשמצה חילקה את זמנה בין שני בתי הקפה המפורסמים, ניהלה בהם את אותם ויכוחים וככל הנראה גם את אותם רומנים. את תקופת השלטון הנאצי בפריז בילו אנשי המיליה האינטלקטואלי בוויכוחים סוערים על כוס קפה (בבוקר) או כוס יין (בערב), כשבין לבין הם מעלים על הכתב את הגיגיהם או זיכרונותיהם. כמו יריבו המושבע, גם בית הקפה הזה מעניק כל שנה פרס ספרותי על שמו. בקפה דה פלור ישבו גם לא מעט אנשי אופנה ושחקנים, כמו טיירי מוגלר, אלן דילון ובריז'יט ברדו והוא נודע כמקום שמגיעים אליו לראות ולהראות (גם היום, הפלאשים מסביב שייכים בחלקם למצלמות התיירים ובחלקם לפאפרצי. אם אתם ממש-ממש-ממש ברי מזל, אולי תראו כאן את ג'וני דפ). עיצוב הפנים שלו, בסגנון ארט דקו, לא השתנה כלל מאז מלחמת העולם ולעיתים נראה שכך גם הצוות. שבו בשולחן שעל המדרכה, גמעו את הקפה לאט, שכן הוא עולה כמעט 5 יורו והשקיפו על העוברים והשבים - אין יותר פריז מזה. 
 

 
Harry’s New York Bar – הבר, שהושק בשם זה ב-1911 על ידי שני שותפים אמריקאים, היה אחד המקומות החביבים על הידוענים האמריקאים שנהרו לפריז באותה תקופה וחיפשו מקום שיזכיר להם את הבית. שתו ועישנו כאן: המינגווי הבלתי נלאה, המפרי בוגארט, ריטה הייוורת, קוקו שאנל ועוד. שתי עובדות טריוויה שחייבים לדעת לפני שמגיעים: כאן כתב ג'ורג' גרשווין את "אמריקאי בפריז" וכאן נרקח לראשונה קוקטייל הבלאדי מארי (הוא נקרא לא על שם המלכה המנוחה כי אם על שם רקדנית קברט זוטרה). קירות עץ כהים, ריהוט תואם, מאות תמונות תלויות בצפיפות, מלצרים בחלוקים צחורים, וערבי ג'אז בימי שישי, בדיוק כמו שבר צריך להראות. 
טריוויית בונוס : בספר "קזינו רויאל" בונד (ג'יימס בונד) קופץ לכאן לשתות "משקה ראוי".
 

 
Café de la Paix – ללא ספק בית הקפה היפה ביותר ברשימה, שעוצב על ידי Charles Garnier, הארכיטקט שאחראי גם לבית האופרה המפורסם של פריז. במאה ה-19 היה המקום חביבם של אמיל זולה וגי דה מופסן. במשך יותר מ-150 שנה בית הקפה הציורי שומר על פופולריות יוצאת דופן, ואמרה פריזאית ידועה טוענת ש"אם תשב כאן מספיק זמן תיתקל במישהו שאתה מכיר". בתקופת ה- Belle Époque ישבו כאן אוסקר ויילד, מרסל פרוסט והנסיך מוויילס, לימים המלך אדוארד השביעי, והמקום גם הונצח בציור מפורסם של האימפרסיוניסט קונסטנטין קורובין. המינגווי, מסתבר שאי אפשר לשתות קפה בפריז בלעדיו, הגיע לכאן עם אשתו הראשונה וכתב כאן לעיתים קרובות. הקפה סגר את שעריו, לראשונה בהיסטוריה, ביום בו פלשו הנאצים לפריז, אך מיהר לפתוח אותם עם השחרור כדי להגיש לדה גול את ארוחתו הראשונה בפריז.  
המטבח הוא צרפתי קלאסי, מה שאומר שהמנות יפהפיות, אלגנטיות ויקרות. למרבה המזל אפשר לבוא לכאן רק לכוס שמפניה ומאפה קוקטי או צלחת גבינות ריחנית (עדיין לא זול). בימי ראשון מוגש כאן בראנץ' בסגנון בופה לצלילי מוזיקת ג'אז. המחיר שערורייתי, אבל החוויה מדהימה. 
 

 
La Rotonde – קפה מפורסם במונפרנס, חביבם של אמנים וציירים כמו פיקאסו (שהסטודיו שלו שכן כמה עשרות מטרים מכאן), מאטיס ומודליאני. אין ספק שחלק מהפופולריות של המקום נעוצה בנדיבות של בעל הבית דאז, ויקטור ליביון, שנהג לתת לאמנים עניים לשלם בהקפה על כוס קפה וקיבל בשמחה יצירות אמנות במקום מזומן. כתבו כאן פיצג'רלד, גרטרוד שטיין, ט.ס. אליוט והמינגווי, כמובן. האחרון גם הזכיר את המקום בספרו "וזרח השמש": "לא משנה לאיזה בית קפה במונפרנס תבקש מנהג המונית להביא אותך מהגדה הימנית, הוא תמיד ייקח אותך ללה-רוטונד". על עיצוב הפנים בסגנון ארט דקו אין יותר מידי מה לומר, מלבד היותו אדום, מאד אדום והרבה אדום. התפריט הוא צרפתי קלאסי, ואפילו לא מאד יקר. נסו את הסטייק בפלפל ואת מה שאצלנו מכנים "נפוליאון", אך בצרפתית הוא נקרא "מיל פיי", אלף עלים. 
 
La Closerie des Lilas – מוקף בשיחי לילך ציוריים והרחק מהמולת העיר, הבראסרי המקסים הזה אירח רבים מאמני הזרם האימפרסיוניסטי, כמו קלוד מונה, רנואר וסזאן. פול פורט, משורר צרפתי, זכה שהחצר הפנימית תקרא על שמו לאחר שמשך לכאן עשרות אמנים נוספים וייסד את ערבי יום שלישי המוקדשים לשירה, אמנות ודיון אינטלקטואלי. נהרו לכאן אנשי תנועת הקוביזם, דאדאיזם וסוריאליזם וגם החבורה הצוהלת, שכללה בין השאר את פיצג'רלד, הנרי מילר, עזרא פאונד, סמואל בקט וכמובן – המינגווי (שכינה אותו "אחד מבתי הקפה הטובים בפריז" ומכיוון שהוא ישב בכולם, אפשר בהחליט לסמוך על שיקול דעתו). לוחות מתכת קטנים מסמנים בדיוק היכן ישב כל אחד מאנשי התרבות הללו, ממש כמו משחק כסאות אינטלקטואלי. החלל מחולק למסעדה, פיאנו-בר ובראסרי, כשהאחרון הוא הזול מכולם. 
טריוויה לסיום – לנין וטרוצקי נהגו לשבת כאן ולשחק שח זה נגד זה, פרחי הלילך שימשו כנראה השראה להפיכה ברוסיה. 
 
Brasserie Lipp  - בראסרי ותיק מאד שמגיש מנות בסגנון חבל אלזס. אנטואן דה-סנט אקזיפרי ("הנסיך הקטן") ישב כאן לעיתים קרובות, ואת מנת הכרוב הכבוש חלקו עמו פוליטיקאים ואנשי רוח צרפתים אחרים. הבראסרי הצפוף, שעל קירותיו אריחי קרמיקה בסגנון הבל אפוק, נחשב למעוזם של אנשי השלטון, מימין ומשמאל כאחד. כאן נרקמו עסקאות פוליטיות אין ספור והן ממשיכות להירקם גם  לתוך המאה ה-21 (אגב, האדם היחיד שיכול להזמין כאן שולחן הוא נשיא צרפת, כל השאר צריכים להמתין בתור). בתקופה האפלה של שלטון וישי הליפ העדיף לשרת את אנשי הרוח הצרפתים (המעטים), שבחרו לא לשתף פעולה עם השלטון הנאצי אף על פי שהקצונה הנאצית התדפקה על דלתו. אומרים שמרסל פרוסט היה מכור לבירה האלזסית הבהירה שנמזגת כאן ושארנולד שוורצנגר (להבדיל מיליוני הבדלות) לא מוותר על ארוחה ביתית כאן בכל פעם שהוא מבקר בפריז. אל דאגה - לא שכחנו את המינגווי - הנ"ל נהג לכתוב מכאן את דיווחיו כששירת ככתב צבאי. בראסרי ליפ נמצא בשכנות לדה מאגו וקפה דה פלור, אבל אם הגעתם רעבים כדאי לשבת כאן ולא באחרים כדי ליהנות מאותן מנות צלי ושוקרוט מפורסמות וטובות (ונדיבות), במקום לשלם כמעט 20 יורו עבור קפה ומאפה. 
 

 
La Coupole – מסעדת ענק הומה ומוסד פריזאי מפורסם. המסעדה, ששוכנת בלב מה שהיה רובע האמנים של מונפרנס, נפתחה בשנת 1927. כשהבעלים ביקש לעטר את החלל הענק שקנה, הוא פנה ללז'ר, מאטיס ווסילייה שעמלו על ציורי הקיר היפהפיים בסגנון ארט דקו, שאף הקנו למקום מעמד של אתר היסטורי ב-1988. דאלי, הצמד סארטר את דה בובואר, פיקאסו, בקט, ג'ויס  והמינגווי, כמובן, אכלו כאן לעיתים קרובות, כמו גם ג'וזפין בייקר וג'אזיסטים ידועים נוספים שסיימו את הערב בריקודים סוערים במרתף המקום. 
כיום מגיעים לכאן בעיקר תיירים, אך האוכל לא רע והמלצרים מסוגלים אפילו לפטפט קצת באנגלית (ספוילר – מלצר צרפתי יהיה גס רוח באותה מידה גם כשהוא משוחח באנגלית עילגת). הסטייקים טובים, אך גולת הכותרת היא ה"קרפ-סוזט" שיכינו ויבעירו עבורם ממש ליד השולחן. 
טריוויה – אלבר קאמי חגג כאן את קבלת פרס נובל וסארטר ישב תמיד בשולחן מספר 149. באתר המסעדה עמוד מיוחד המוקדש לסלבריטאים הקבועים של המקום. 

הוסף תגובה

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של שיחור לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון בוטה.
כתבות מגזין נוספות