הרשמו עכשיו אפליקציית שיחור לסמארטפון - לאייפון ולאנדרואיד

קילימנג'רו – המסע לפסגה

דניאל שיחור טיפס על הפסגה הגבוהה ביותר באפריקה ושרד כדי לספר. המסלול המפרך לקילימנג'רו, נקודת השבירה והניצחון
מאת: , 14.08.2012
בשעת לילה מאוחרת ישבתי בשער בהמתנה לטיסה שתביא אותי לאפריקה. מספר הטלפונים המודאגים שקיבלתי מחברים ובני משפחה גרם לי להבין את ההשפעה שיש להחלטתי לטפס על הקילימנג'רו, ההר הגבוה באפריקה, על הסובבים אותי. השתדלתי להרגיעם כמיטב יכולתי, אבל הידיעה שמספר הקורבנות שגובה האתר כל שנה נע בין 30-10 (תלוי בהערכה) לא הייתה לטובתי.
לאחר הנחיתה בשדה התעופה הבינ"ל קילימנג'רו שבטנזניה נדמה כי הגעתי לעולם אחר. שמש מדברית קופחת ומרחבים עצומים מסביב, אפריקה במלוא תפארתה.


 
הדרך משדה התעופה לעיירה מושי, אשר שוכנת למרגלות ההר מלאה בבתים קטנים ועלובים ומאפשרת לי להרהר במסעי ובמניעים שדחפו אותי להגיע דווקא אל המקום המיוחד הזה. בהגעתי למלון אני נפגש עם חברי למשלחת ועובר תדריך על מה שצפוי לי בימים הקרובים. את ארוחת הערב אכלנו יחד ואחריה נפרדנו ללילה של שינה לא כל-כך מוצלחת. 
בבוקר היציאה נפגשנו כל המטפסים, נרגשים ומצוידים ונסענו לשער מצ'מה (Machame). הרשמה קצרה בספר המבקרים של הפארק הלאומי, תהליך החוזר על עצמו בכל הגעה למחנה ואנחנו יוצאים לדרך.
לעיני נגלה יער גשם עבות, מלא שרכי ענק ועצים עבי גזע. הלחות הגבוהה והאדמה הבוצית מעידים על מטרי הגשם הפוקדים את היער באופן קבוע ואכן, באופן לא מפתיע, פסקול הציפורים התחלף עד מהרה ברעש הטיפות הנופלות מהשמיים. עצירה קצרה ללבישת חליפת סערה והמשכנו בהליכה. "כנראה בגלל זה קוראים לזה יער גשם" צוחק אחד מחבריי לקבוצה. לאחר כמה שעות הצמחייה הצפופה נעלמת ושיחים קטנים סובבים אותנו. הגענו למחנה הראשון בגובה 3000 מטר. 
ביום השני התחלפה ההליכה הרגועה במסלול צר ומאתגר יותר, הכולל טיפוס על סלעים ועלייה בשיפוע, זהו יום קצר יחסית והגענו למחנה בזמן לארוחת צהריים. במחנה "שירה 1" (Shira 1), שבגובה 3600 מטר, התחילו חלק מחברי הקבוצה להרגיש את השפעותיה של מחלת הגבהים. אצלי התבטא הדבר בבחילה קלה שנשארה איתי לימים הבאים.
עלייה של מספר שעות ביום השלישי הביאה אותנו למרגלותיו של מגדל הלבה (Lava Tower) בגובה 4600 מטר. זהו סלע וולקני ענק, שריד מאחת מהתפרצויותיו האחרונות של ההר. הערפל על הקילימנג'רו, כמו הגשם, בא והולך ברגעים אחדים והתאפשר לנו לראות את מגדל הלבה במלוא הדרו לרגע קצר, לפני שהוא נעלם שוב אל תוך מעטה העננים. הפסגה חמקמקה גם היא וניתן להשקיף עליה בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות ובערבים. ירידה קלה אל מחנה ברנקו (Baranco) מסמלת את סופו של היום. מדובר במחנה עם נוף מדהים אל הפסגה, סמוך לאתגר הבא שלנו "חומת ברנקו" – קיר סלע אנכי אשר על-פי חברי לקבוצה "בטח יהיה פחות תלול כשנגיע אליו" (ספוילר - הוא לא). 
הטיפוס על "חומת ברנקו" היה חימום מעולה ליום הרביעי ואחריו הנוף השתנה דרמטית לזה של מדבר אלפיני – נוף חד-גווני, מלא סלעים וולקנים ונטול צמחייה. הערפל הוסיף לאפקט הדרמטי והרגשתי את חברי הקבוצה משתתקים קצת ומתכנסים כל אחד בעצמו. למרות שהלכנו בקטעים דומים יום קודם, ההרגשה הייתה כמו ללכת על כוכב אחר. אחרי שעות ארוכות של הליכה בעליות ובמורדות ניצבנו מול אוהליו הראשונים של מחנה הבסיס (Base Camp) שממנו יוצאות רוב המשלחות לפסגה. זו  גם הסיבה שהמחנה עמוס בהרבה משאר התחנות במסלול. הקדמנו את הסבלים, מה שמעיד על קצב מהיר במיוחד מצידנו או על מורכבותו הטכנית של המסלול (שבשילוב עם הגשם הפך את פני הסלע לחלקלקים ובוגדניים במיוחד באותו היום). עזרנו לסבלים להקים את האוהלים במהירות ונכנסנו להתחמם. האוויר הקפוא ומקבצי השלג במחנה הבסיס העידו על העתיד לבוא במהלך ניסיון הטיפוס אל הפסגה בהמשך הלילה. את ארוחת הערב סיימנו בשעה 19:30 ולאחר תדריך קצר נפרדנו איש לאוהלו ללבישת הביגוד לפסגה ולשינה קלה של שלוש שעות.



שלג התחיל לרדת בזמן שישנתי וכשהתעוררתי המחנה כולו היה מכוסה לבן. התכנסנו באוהל המרכזי לקצת תה חם ויצאנו לדרך. הסתדרנו בשורה כאשר האיטיים יותר מתמקמים בראש וקובעים את הקצב, ופנסי הראש שלנו מאירים כמטר קדימה בערפל ובשלג הכבד. תוך מספר צעדים התברר גודלו של האתגר. הגובה הרב גורם לי להתנשם בכבדות גם בלי מאמץ מיוחד, וכל פעולה טריוויאלית, כמו לנעול מגפיים או לכוון את המצלמה נראית כמשימה מפרכת. "פולה פולה" קארא אחד המדריכים – "לאט לאט" בסווהילית, מוטו שחזר על עצמו לכל אורך הטיפוס ומעולם לא נראה מתאים יותר. "פולה פולה" השבתי והמשכתי בטיפוס. השיחות הסתמיות התחלפו בשתיקה רצינית, כמעט קודרת, אם בשל המחסור בחמצן ואם בשל נחישותם של חברי למשלחת. קו המתאר של הרכס נראה לאורו העמום של הירח שחדר בקושי את מעטה העננים. גם כשהתקדמנו נשאר קו המתאר של הרכס זהה, והקנה לנו תחושה של הליכה במקום. רגע קצר של בהירות חשף בפני מדרונות לבנים ואת פסגת קיבו (Kibo), פסגתו השנייה והנמוכה יותר של הקילימנג'רו, בגובה כמעט מקביל לזה שבו עמדנו. פסגת אוהורו (Uhuru), הפסגה הגבוהה ביותר של ההר, עדיין לא נראתה באופק. בקושי הייתי מסוגל לנשום וביקשתי לעצור למנוחה קצרה בזמן שחברי הקבוצה ממשיכים. התיישבתי על השלג, נשענתי על סלע והרגשתי את עפעפי נעשים כבדים מרגע לרגע. לגימה מהמים הכמעט קפואים עוררה אותי. " "סטלה פוינט" ממש פה" אמר המדריך ומחווה בידו לעבר חברי לטיפוס שנמצאים מספר מטרים מעלינו. בשעה זו כבר איבדתי כל תקווה להגיע לפסגה, והייתי להוט להגיע לסטלה פוינט על-מנת להסתובב ולרדת בחזרה למחנה. כ-85% מהמטפסים שנכשלים בניסיונם להגיע לפסגה מסתובבים בסטלה פוינט, למרות שמדובר במרחק של פחות משעת הליכה מתונה יחסית מפסגת אוהורו. הנתון הזה היה אמנם ידוע לי, אך לא הווה אפילו חצי נחמה במצבי. המחסור בחמצן נתן בי את אותותיו והייתי מוכן לוותר. 
השעה הייתה קצת אחרי שש בבוקר והשמש התחילה לזרוח. הגעתי לסטלה פוינט כמעט אחרון מבין חברי הקבוצה ונסחפתי במהרה להתרגשות ששררה בין הנוכחים. חיבוקים וקריאות עידוד העניקו לכולם את האנרגיה הדרושה לחלק האחרון. פניתי אל אחד המדריכים בבקשה לצאת אל הפסגה ראשון והתחלנו ללכת ביחד עם עוד שניים מחברי הקבוצה. ההליכה מסטלה פוינט לפסגה נחשבת כאמור לחלק הקל ביום הטיפוס לפסגה, ובמהלכה עוברים על פני קרחוני העד העצומים אשר מכסים את כל האזור הארקטי. הקרחונים ייעלמו על-פי הערכות בתוך כ-20 שנה ומהווים הוכחה חיה לגובה הרב שעלינו מיערות הגשם וממטעי הבננות, שארית מתקופת הקרח האחרונה ומחזה מעורר התפעמות. אחרי כמה אכזבות, כאשר הייתי משוכנע שהפסגה "בדיוק מעבר לפינה" וגיליתי שמעבר לפינה ישנה דווקא עוד פינה, ראיתי סוף כל סוף את שלט העץ המכוסה מדבקות ודגלים שראיתי בתמונות אין ספור. הגברתי את הקצב והגעתי! לקחתי כמה נשימות עמוקות, הבטתי סביב ולאט לאט זה נקלט – טיפסתי על ההר הגבוה באפריקה. נלחמתי בתנאי הדרך, איתני הטבע, במחסור בחמצן ובעיקר בעצמי, והגעתי! בין אם מהתרגשות ובין אם מהקלה, הרגשתי דמעות נקוות בעיני. תוך כרבע שעה הגיעו כל חברי לקבוצה אל הפסגה, 12 מתוך 12, נתון מרשים בהתחשב ב-45% ההצלחה של הנתיב בו בחרנו. 


 
נשארתי בפסגה עוד כמה דקות. צילמתי ונחתי, ואז החלטתי שהגיע הזמן לרדת. ההר מצידו החליט לשתף איתי פעולה ובאורך פלא כל העננים נעלמו להם מהאזור הארקטי. נוף עוצר נשימה נשקף לפני בכל כיוון אליו הפנתי את ראשי.
שעתיים לקחה הדרך חזרה למחנה הבסיס, לעומת כמעט שבע שעות בכיוון ההפוך. התמוטטתי באוהל עד שחברי לקבוצה העיר אותי ואמר כי ארוחת הצהריים מוכנה. פתאום שמתי לב כי לא אכלתי כמעט כלום מאז ארוחת הערב בליל אמש, אחת מתופעות הלוואי של מחלת הגבהים. עוד כארבע שעות של ירידה למחנה עברו בשיחות עם חברי המשלחת וחזרה הדרגתית לנוף קצת פחות עוין. נדמה היה כי מדובר ב"דאון" אחרי החוויה האופורית של אותו בוקר. רק רציתי להגיע למקום בו אוכל לנוח. 
למחנה האחרון במסעי הגעתי בשעה 18:00 ומיד התכנסנו כולנו באוהל המרכזי. בילינו את הערב יחדיו, כשאני נהנים מתחושת הישג מדהימה. פרצי צחוק בלתי נשלטים פקדו אותנו במהלך כל אותו ערב. הלכנו לישון מוקדם אחרי הלילה המתיש שעבר עלינו, הייתה זו השינה הכי טובה שישנתי במהלך כל הטיול. 
קמנו בבוקר נרגשים לסיים את המסע ולחזור לציוויליזציה. הרצון להגיע לתחתית והכוחות המחודשים דחפו אותנו להליכה מהירה על גבול ריצה במורד יער הגשם. קופי ה-Blue Monkeys בצמרות העצים נפרדו מאתנו לשלום. שער היציאה מהפארק הלאומי היה עמוס במקומיים שהציעו את מרכולתם, והתבררו כלא מיומנים במיוחד במשא ומתן מול ישראלים. 
הגענו למלון ולאחר מקלחת ארוכה (וקרה) נפגשנו, עייפים אך מרוצים, לצד הבריכה כדי לשתות בירות, לחלוק חוויות ולדון בטיפים. טיפים למדריכים, לסבלים ולטבחים נחשבים בעיני המקומיים כחובה ורצוי לכלול זאת בתכנון הטיול. בנוסף, תרומת ביגוד חם וציוד טיפוס שכבר אין בהם צורך היא דבר מבורך. 
סיימנו את היום בארוחת ערב קבוצתית במסעדה בעיירה, שנבחרה בעזרתו של אחד המדריכים. המסעדה, המקושטת בתמונות מהפסגה ובציטוטים מכתביו של המינגווי על הקילימנג'רו, הייתה נקודת סיום מושלמת לשבוע שעברנו.
הרבה למדתי על מדרונותיו של ההר האדיר הזה. כוחה של הנפש תמיד יהיה חזק יותר מכוחו של הגוף, ואם מתרכזים בלהניח רגל אחת לפני השנייה אפשר לחצות גבעות, ואדיות ומי יודע, אולי אפילו לטפס על הרים.
 

הוסף תגובה

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של שיחור לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון בוטה.