זֵ'נדארמֵנמארקְט (Gendarmenmarkt)

האנדרטה, הידועה גם בכינויה העממי "אנדרטת השואה", היא יד הזיכרון המרכזית שהקימה ממשלת גרמניה לזכר קורבנות השואה היהודים ולציון הפשעים הנוראים שבוצעו נגדם. האדריכל היהודי-אמריקאי פיטר אייזנמן תכנן את האנדרטה כשדה אסטלות (כינוי למצבות אבן אנכיות שהוצבו בימי קדם על קברים), שנטועים בו 2,711 עמודי בטון בגדלים שונים היוצרים שורות, טורים וחללים מבוכיים ביניהם. מתחת לאתר פועל מרכז מידע תת-קרקעי שמוקרנת בו מצגת בנושא שואת יהודי אירופה. היוזמה לבניית אנדרטה מרכזית לזכר שואת יהדות אירופה עלתה עוד ב-1989, אבל האתר נחנך רק ב-2005. ההצעה של אייזנמן התקבלה בתום מסכת ארוכה של דיונים, מכרזים ותחרויות אדריכליות, ולאחר שזכתה לתמיכתו של הקנצלר הגרמני דאז הלמוט קוהל. עד היום האדריכל מסרב להסביר מהם הרעיונות העומדים מאחורי הבחירה בעמודי הבטון, וטוען שלמספרם אין כל משמעות. כמה שערוריות קדמו לטקס חנוכת האנדרטה. אחת מהן התעוררה כשהתגלה שחברת דֵגוּסה שייצרה את הציפוי שעל עמודי האנדרטה החזיקה במהלך המלחמה בחברה בת שייצרה את גז הציקלון B בתקופת מלחמת העולם השנייה. ראשיה אף נשפטו בגין חלקם בשואה. ביקורות נוספות הופנו כלפי העיצוב, שבעיני חלק מהמבקרים נחשב מופשט וחסר פשר. אחרים סבורים ששטח האנדרטה גרנדיוזי, ויש שמצרים על כך שהוא משמש מעין מגרש משחקים מבוכִי לילדים. טענות אחרות גרסו שעל האתר לייצג גם את אסונן של קבוצות נוספות שנרדפו על ידי הנאצים.

שער ברנדנבורג, הממוקם בפאריזר פלאץ (כיכר פריז), הינו מסמליה הבולטים של ברלין. השער תוכנן כשער מלכותי בהזמנת פרידריך וילהלם השני בסוף המאה ה-18, אלא ש-13 שנים בלבד לאחר הקמתו בזז נפוליאון את דמות הקוואדריגה (כרכרה עם ארבעה סוסים) המוצבת עליו והעביר את הפסל לפריז. הקוואדריגה חזרה לברלין ב-1814, עם כיבוש פריז, ובהזדמנות זו שוּנה שם הכיכר שבה ממוקם השער לפאריזר פלאץ. על אף שבמקור נבנה השער כאות שלום, ופסלו הציג את אלת הניצחון נושאת ענף זית, הוא הפך עד מהרה לסמל הלוחמנות: בתחילה ציין את המיליטריזם הפרוסי, שהגיע לשיאו ב-1871, בהמשך נערכו סביבו חגיגות המלחמה ב-1914 ולאחר מכן היה לסמל הכוחנות הגרמנית אשר דרכו עברו מצעדי הנאצים. עם שוך קרבות מלחמת העולם השנייה, שבמהלכם נפגע קשות בהפצצות, הפך שער ברנדנבורג לסמן קפוּא למלחמה הקרה: הוא עמד חסום בגבול שנקבע בין מזרח ברלין למערבה, והחומה שנכפתה על העיר מ-1961 ניצבה מאחוריו והבליטה אותו כמייצג חלוקתה של ברלין, של גרמניה ושל אירופה כולה. ב-1987, לאחר כ-26 שנים שבהן הפרידה החומה בין החלק המערבי של ברלין, שקיבל חסות אמריקאית, לבין חלקה המזרחי שהיה כפוף לשליטה סובייטית, ביקר בברלין נשיא ארצות הברית רונלד רייגן. בנאום שנשא מול שער ברנדנבורג קרא רייגן לנשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב: "אם אתה איש שלום, הרוס את החומה הזו!". ב-1989, עם נפילת החומה לאחר גל של מחאות, הפך השער סמל לברלין המתחדשת ומוקד למסיבות סילבסטר המוניות עשירות בזיקוקים, למרתון של ברלין, לירידי רחוב ולמצעדי הגאווה והאהבה. בשנים 2002-2000 הוא שופץ ושוּמר בהשקעה כספית נכבדה. בקרבתו המיידית של השער המפורסם תוכלו למצוא את האנדרטה הידועה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בשואה, כמו גם את בניין הפרלמנט הגרמני, הרייכסטאג. השער עומד בכניסה (או ביציאה, תלוי מאיפה אתם חוזים בו) לפארק טירגארטן (Tiergarten) הוותיק והירוק.

המונח "רייכסטאג" ציין בימי הביניים את מפגש הקיסר עם נציגים מרחבי הממלכה. בסוף המאה ה-19 ניתן השם לפרלמנט הגרמני ולבניין ששכן בו. היום מתכנס כאן הבונדסטאג - "הבית התחתון", הפרלמנט של בית הנבחרים הגרמני. בבניין הוקמה כיפת זכוכית מפורסמת המורכבת ממראות המחדירות אור טבעי אל חלל המבנה. הכיפה, ששקיפותה נועדה לסמל את שקיפות הדמוקרטיה של גרמניה המאוחדת, היא נקודת תצפית מעולה על העיר. אפשר לטייל עליה, וגם לצפות דרכה מלמעלה באולם המליאה של הפרלמנט. תוכלו גם ליהנות מטיול מודרך בתוך הבניין עצמו בהזמנה מראש באתר האינטרנט של הבונדסטאג. בניין הרייכסטאג המקורי הושלם ב-1894. ב-1933, ימים ספורים לפני הבחירות הכלליות בגרמניה, הוצת בניין הרייכסטאג. הנאצים האשימו את הקומוניסטים בהצתה, והאירוע שימש להם עילה לביטול הדמוקרטיה: צירים קומוניסטים וסוציאליסטים הושלכו למחנות ריכוז, והיטלר נטל את כל הסמכויות לידיו. ברחבה שלפני הרייכסטאג ניצבת יד הזיכרון לצירי הרייכסטאג שנרצחו בידי הנאצים. אחרי השריפה הועברו פגישות המליאה לבניין אחר. משמעות הדבר היא, בין היתר, שכף רגלו של היטלר מעולם לא דרכה בבניין הרייכסטאג: הוא לא היה נציג המפלגה הנאצית ברייכסטאג לפני 1933, ואילו לאחר שנבחר לקנצלר הרייך הבניין הוצת. מאחר שעל אף ניצחונם בבחירות שנערכו במרץ 1933 לא היה לנאצים רוב ברייכסטאג, התכנסה המליאה פעם נוספת לאחר הבחירות (בבית אופרה ששימש משכן זמני) כדי להעביר את "חוק ההסמכה", שלמעשה שלל את סמכויות הרייכסטאג כפרלמנט. הישיבה האחרונה של הרייכסטאג התקיימה ב-1942, אבל כבר מ-1933 שימש הגוף עלה תאנה בלבד והיה משולל סמכויות אמיתיות. ב-1945 ניטש על הבניין הסמלי קרב קשה, עד שהונף על גגו הדגל הסובייטי. תוצאות המערכה, שזכתה לכינוי "הקרב על ברלין", עדיין ניכרות בסימני הכדורים ובכתובות ברוסית שעל קירותיו. בתקופת המלחמה הקרה נותר בניין הרייכסטאג בצד המערבי של העיר, ושופץ בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. לאחר איחוד גרמניה וההכרזה על ברלין כבירתה הבלעדית הוסכם כי הבניין יחזור לשמש משכנו של בית הנבחרים של גרמניה המאוחדת - הבונדסטאג. ב- 1992 הופקדה מלאכת שיפוץ המבנה בידי האדריכל הבריטי נורמן פוסטר. הוא בנה מחדש את החלל הפנימי של הבניין, השאיר רק את החזיתות כבמקור, והוסיף להיכל הדמוקרטיה הגרמנית החדשה את כיפת הזכוכית המפורסמת. הבניין ממוקם מטרים ספורים משער ברדנבורג ופארק טירגארטן הירוק, וכמה דקות הליכה מהאנדרטה הגדולה לזכר קורבנות השואה היהודים. שימו לב: הכניסה למרפסת הגג והכיפה של בניין הרייכסטאג הינה ללא תשלום, אך נדרשת הרשמה מראש באתר הרשמי.

המוזיאון היהודי המקורי נחנך ב-1933, זמן קצר לפני עליית הנאצים לשלטון. ב-1938 הוא נסגר על ידי הנאצים. המוזיאון בעל העיצוב הארכיטקטוני המרשים והלא שגרתי תוכנן בידי האדריכל היהודי דניאל ליבסקינד, נחנך ב-2001 ומתעד במוצגיו 1,500 שנות היסטוריה יהודית, גרמנית ואירופית. האדריכלות המודרנית של המוזיאון זהה בחשיבותה למוצגים שבו ומבטאת את תחושותיו של האדריכל ביחס להיסטוריה היהודית-גרמנית שהיתה רבת-תהפוכות, רדיפות ושיאים. כך למשל, המעברים במוזיאון מאופיינים לעתים בזוויות חדות, וצורתו מן האוויר מזכירה מגן דוד שבור שהפך לברק. הקומה התחתונה של המוזיאון משרטטת בכמה צירים את החורבן שהותירה השואה: "ציר הגלות" מציג את העקירה הטראומטית מגרמניה ומסתיים ב"גן הגלות" האופטימי יותר; "ציר השואה" מתאר את רצח יהדות גרמניה ומסתיים ב"מגדל השואה"; ו"ציר ההמשכיות" נחתם בקיר ומסתיים למעשה בנקודה שבה מתחילה התערוכה הקבועה של המוזיאון היהודי, הסוקרת את תולדות יהדות גרמניה מימי הביניים ועד ימינו. ב"חלל הזיכרון" שבקומת הביניים תתרשמו מיצירתו יוצאת הדופן של האמן מנשה קדישמן, "שלכת".